טקסט מפורט על התערוכה פנים אל פנים PDF הדפסה דוא
נכתב ע"י דפנה   
שלישי, 27 אפריל 2010 11:05

גלריה 10│ הגלריה לאמנות ישראלית בבית מיכל │רח' הגר"א 10 │ רחובות

 

פנים אל פנים

אבי סבח │אורן אליאב │גילי אבישר │טל ירושלמי │טלי נבון │ מיכל בקי

___________________________________________________

                           אוצרת: כרמית בלומנזון                                      

 הציור של אבי סבח נולד במפגש עם הרחוב הישראלי היום יומי. זהו רחוב רועש וסואן של מוסכים, חנויות צפופות ובעלי מלאכה המייצרים ומנציחים אסתטיקה פשוטה וזולה. דמויותיו ודימוייו מתחילים במקום הזה וממשיכים לתוך נבכי נפשו ודמיונו. את הדיוקנאות המופשטים חסרי התיאור החזותי פוגש סבח תוך עלעול בדפי מגאזין או בקריאת שיר או סיפור. הם לובשים כתם וצורה תוך כדי התהוות, מוכתרים בחלקם בשמות זרים (מרסל, צ'רלי, padre's,perla drems ) עם ניחוח של חו"ל, שמות המהווים ניגוד גמור לחיים המקומיים ונטולי הזוהר של מעלות, שם נולד וגדל סבח. פעולת הציור בגירי שמן דשנים ועבים נעשית במריחה, משני צידי הנייר. זמן הייבוש הארוך מכתיב את משך זמן העבודה והחזרה לעוד ועוד שכבות. כתמי הצבע ממיסים עצמם האחד לתוך השני, יוצרים נוכחות ערטילאית, מרחפת, נוכחת- לא נוכחת.  עיני הדמויות העצומות או מחוקות מעצימות את תחושת ההתכנסות פנימה, תוך  ריכוז עצמי עליון ותחושה של הזמנת הצופה לצלול למרחבי האין סוף של הדמות ושל חוסר ממשותה.

אורן אליאב מצייר דיוקנאות גם כאשר התוצאה הסופית איננה פנים כלל. המבט פנימה, אל תוכה של הדמות, אל פנימיותה ועצמיותה, מתרחש גם כאשר הדימוי המוצג לבסוף הוא דימוי של אביזר או חפץ שאדם נושא על גופו או אוחז בידיו, כגון: כובע, כתר, קסדה, מעיל, שריון. לדיוקנאות  יש ישות עצמאית,  נפרדת ובלתי תלויה  שדומה כי היא מתקיימת מעצמה. הם אינם מתוכננים אלא "באים לביקור באופן עצמאי כמעט". אליאב מתחיל עם עבודה על דמות מסוימת והיא הולכת ומתפתחת ומשתנה או שנעלמת לחלוטין, משאירה אחריה נוכחות סמויה, חמקמקה, בלתי נראית אך מורגשת.   להבדיל מיתר ציוריו, המתהווים על קו רצף התפתחותי  של תהליך, הדיוקנאות  תמיד היו שם. אותם הוא פשוט מאפשר.  "...אני חווה את אותה התחושה כמו להיכנס ללובר אחרי הסגירה ולגלות שליצירות יש חיים משלהם, יש ישויות שהיו נסתרות וכעת, ללא עיני הצופים הנעוצות בהן וחוקרות אותן- הן משתחררות. "משהו מתחושת המסתוריות נלכד בציוריו והוא נוכח ומרחף, אניגמטי ולא מוחשי. מעשה הציור מתחיל מדימוי מצולם, אשר מחפש, מתפתח ומתקדם לכוון של שינוי ושחרור מעצמו ומדמותו. בציורים יש אזורים מטושטשים, מחוקים. אלו הם אזורים טעונים ולא יציבים המאפשרים לכל העולה בדמיון להיכנס לשם ולקחת חלק.

גילי אבישר רושם ומניח קוים וכתמים על הנייר, מאפשר לדיו לטפטף ולזלוג, לכסות, להסתיר ולברוא. כתמי הדיו משחקים משחק של "מחבואים" עם הדימוי. חלקו מסתתר, חלקו כבר נמצא ונדמה כי קיים עוד חלק- אשר לא יימצא לעולם. אלו הם שטחים לא מטופלים בדימויי הפנים, כגון: מצח, אף או עין, אשר מזמינים את הצופה להשתתף השתתפות פעילה בחוויית הדיוקן שלמולו. הפנים צפות בחלל, כבלון שהתנתק מהחוט הקושר אותו לעולם ולמציאות. כולם דיוקנאות עצמיים המתבוננים במבט אמיץ, מפוקח וממוקד, אל תוך תוכה של דמותו, מאשרים כי "העיניים הן ראי הנפש".  "גברת עם זקן"  האניגמאטית מתקשרת למושג יין ויאנג מהפילוסופיה הסינית העתיקה, מושג המתאר את שני הכוחות המנוגדים אך המשלימים: הנשי והגברי, המצויים שניהם יחד בכל דבר ביקום. שפתיה, עיניה ותסרוקתה נשיים באופן מובהק אך הזקן המעטר אותן גורם להסטה לכוון אירוני, לא מובן, חידתי, פראי וחייתי. כתמי הדיו הנשפכים מלמעלה מייצרים מסיכה המעצימה את התוגה העמוקה הנשקפת מהעיניים הענקיות והחודרות.

מהתבוננות בציוריה של טל ירושלמי עולה תחושה של תאווה עזה לציור, של פעולה הנובעת ממעמקי הבטן, של הכרח קיומי ופרץ ביטוי עז. שילוב בין כתמי צבע עזים ובוהקים המונחים כפאזל המרכיב את דימויי הפנים, לבין עבודה אובססיבית, עמלנית ואיטית של נגיעות צבעוניות המנקדות את משטחי הצבע, מכסות אותם, משתלטות עליהם והופכות אותם למנגינה של צבע, קו וכתם. מתוך כל אלו מבצבץ לו הדימוי, המזכיר את קיומו הנוכח- נעלם, חמקמק אך קיים. דימוי המגלם משהו חייתי וייצרי בתכונותיו.                                                     דימוי מתפשט ויוצא מעבר לגבולותיו, מעבר לגוף/פנים/נוף שהוא מייצג, לכוון של הפשטה של כתם וצורה. העבודה נעשית באינספור שכבות מימיות ודיפוזיות ההולכות ומתפשטות, הולכות ומשתלבות לכל עבר. על בסיס האקראיות והאינטואיטיביות "משחקת"  האמנית משחקי שליטה ומישטור עם הכתמים, עד שהיא מאלפת אותם להתכנסות צורנית. כך היא יוצרת תחושה של דינמיות רוחשת, פירוק והשתנות  תמידית. הדימויים מתחילים מגירוי מצולם ועוברים תהליך של הפיכה למשהו אחר ,שונה,  שלא ברור מה שולט בו: החלק הגברי או החלק הנשי , ואולי שניהם גם יחד, מעין גבר/אישה או אישה/גבר.

בסרטי הוידיאו של טלי נבון הדימויים זורמים ומשתלבים האחד בשני, מוסיפים עוד שכבה ועוד רובד של זיכרון. אלו הם קטעים אותנטיים הלקוחים מסרטים שצילם אביה בילדותה. קטעי סרטים מסתחררים, מרחפים, זורמים, מופיעים ונעלמים. מולם, בחלקו השני של הפריים נוצר דיאלוג עם קטעי הוויה תל אביביים ועכשוויים שבמבט שני הם אוניברסאליים ועל- זמניים ("מי שתופס"). הסרט "אקווריום צפייה" מתחיל עם דימוי אחד, פשוט, ההולך ומתכסה בעוד קוים, כתמים ונזילות עד ליצירת תחושה של מלאות ורוויה. כך מתהווה שיח רב משתתפים אך אינטימי בין כל חלקיו של הפסיפס, שיח שהוא לעיתים נינוח ומזכיר מופע של חלום ולעיתים מסקרן ומחדד שאלות. נבון נוגעת בסוגיות של חילופי תפקידים בין הפנים והחוץ, בין האישי והאוניברסאלי, בין אז ועכשיו, בין קלילות וכבדות, בין שמחה ואושר לכאב ועצב.  צליל פעמוני הרוח המלווה את הסרטים, מזכיר משבי רוח של חופש ושחרור, של תזוזה ומרחב רחב של אפשרויות. זהו מרחב נטול זיהוי ושיוך ספציפיים (של זמן ומקום). הציורים הקטנים מזמינים להתבוננות קרובה ואינטימית בדמות הנמצאת לבדה תמיד, ללא פרטי פנים, צופה ונצפית גם יחד. במרחב הציורי מצוטטים משפטים  ממכתבי קפקא לאהובתו פליצה[1], התוהים בספקנות על היכולת לאהוב ולחיות בזוגיות.

ציוריה של מיכל בקי מתחילים מפעולה פיזית של לשים "משהו" על הנייר, משהו שהוא חומריות של כתם וצבע, משהו ההופך לדימוי, כאילו נברא מעצמו. "לעבודה יש חיים משל עצמה. היא משתנה, מתגלה ומתכסה פעמים רבות תוך כדי תהליך העבודה, לעיתים צצה שארית של שיכבה מלמטה המסרבת להיעלם ומחייבת אותי להתייחס אליה, לקיים איתה דיאלוג".  בקי  מציירת דמויות ופורטרטים. אלה תמיד היו מושאי העניין שלה. התעניינותה ממוקדת בבני האדם, באישיותם ובדרך בה הם מתבוננים על סביבתם, ובוחנים אותה. קיומם הוא קיום אניגמטי, לא ברור, של דמויות הנתונות בתוך עולם משל עצמן, לא מזוהה ולא ספציפי, עולם מרומז.  הן ספק צפות ספק מרחפות במרחבים השחורים- אפורים עשירי המרקם.  העיניים הן המקשרות בין כל הציורים. בולטות ומודגשות, פעורות בפליאה, בסקרנות, בחוסר אמונה, ולעיתים בריקנות. עיניים שלעולם מבטן אינו ישיר ופונה אל העולם, אלא הוא מוסט הצידה או שהוא חלול. מבט הנדמה כחושש שמא מה שיתגלה אם יסתכלו נכוחה עלול להיות קשה מנשוא. הציורים משדרים התמקדות וריכוז. הם מהדהדים האחד את השני, נתפסים כחוויה אחת, כהוויה אחת, בעלת פנים רבות.

 


[1] קפקא פרנץ. מכתבים אל פליצה. הוצאת עם עובד, 2003.

 

עדכון אחרון ב-שלישי, 27 אפריל 2010 11:08