בגוף שני 2014

THE UNTOUCHABLES

The Right to Childhood Should be Protected.

Erik Ravelo / F A B R I C A 2012




Erik Ravelo


אוקטובר 2014




------------------------------------------------------------------


אבי היה אלוהים ולא ידע  /  יהודה עמיחי, מתוך השיר: "מלון הורי"   

 בספר: "פתוח סגור פתוח"



אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי

את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן

אלא ברכות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מלים טובות,

והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה". וזימר זכור ושמור

בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דיבר לדיבר,

לא תישא שם אלוהיך לשוא, לא תישא, לא לשוא,

אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחיבק אותי חזק ולחש באוזני,

לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות

על ראשי בברכת יום כיפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך

על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.

אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה

כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף

שניים לעשרת הדברות:

הדיבר האחד-עשר, "לא תשתנה"

והדיבר השניים-עשר, "השתנה, תשתנה"

כך אמר אבי ופנה ממני והלך

ונעלם במרחקיו המוזרים.





http://masculinestyle.tumblr.com/post/99618301814



Brick Lane, London #streetart


אוקטובר 14




עזרת נשים/ אגי משעול 


אוי אחיותינו גזומות השער


בתולות הראי הפרות

ורבות ויולדות וזנות

את מי שיתנודד כמסמם מול קירות

ישתטח על קברים

יסתיר אתכן מעיניו

במקום לכבש את יצרו שלו


אתן הכלואות במנזרים של בד, הקונות

את הכבוד בת מלך ונדחפות פנימה

לירכתי אוטובוסים

זוחלות לארך קיר

מאחורי פרגוד פלסטיק ירק -


המכפתרות, הרכוסות עד מחנק

הגרובות שחורים ארבעים דניר

מזיעות תחת שאל ומאמינות

לאשת חיל שזורקים לכן כל שבת

כמו טיפ לחופפת

אוי וי לכן.


מהיבלית שבתוך הזקנים

הערוות בעמקי השפמים


מהשדים בין קפלי הגלימות, העניבות

המפרידות את הראש מהלב, החגורות

המפרידות את הלב מהחלצים

כלימה מכלימה

אלהים מאלהים


מזבוב קלל ירק

המפשיל את כנפות הארץ

חוכך כפות זבל

וזומם.


דצמבר 2011

עדכון אחרון ב-רביעי, 22 אוקטובר 2014 20:59
 
מידה ולמידה


מידות/ דני לסרי

"מהם סוג הערכים שאנו מטפחים בתרבותנו. ברוח זו כתב אריך פרום ספר שכותרתו באנגלית "being or having". עיקר טענתו היא שהאדם המודרני מעדיף את הבעלתנות על פני החוויה. יותר מכך, הוא מכור לבעלתנות ובורח מנוכחות. שכן, באופן מוזר, להיות נוכח דורש יותר מאמץ מאשר להיות בעל. אני אומר "באופן מוזר", שכן אנשים רבים מוכנים להשקיע אלפי שעות של עבודה קשה בכדי להיות הבעלים של צורות שונות. אי אפשר לומר בעניין זה שהם מתעצלים. ובכל זאת דומה שהמאמץ של הנוכחות קשה יותר. זהו סוג אחר של מאמץ. המאמץ להיות נוכח, שכמוהו כאותו מאמץ שנדרש כדי לא לשקר או להקשיב לילד או לחשוב באופן יוצר שונה מן המאמץ המכאני. לא כל מי שמוכן למאמץ המכאני מוכן גם למאמץ היצירתי.
אפשר לקרוא למאמץ הקשור בנוכחות בשם "מידה". אומץ לב, חוכמה, טוב לב, אצילות, נדיבות, יושר, כל אלה הם מידות. מידה קשורה לאיכות המפגש של האדם עם העולם, לאופן שבו הוא מתייצב מולו ומשיב לו. זה פחות קשור למה שהוא עושה ויותר קשור לאיך שהוא עושה – האם הוא נפגש באומץ או בפחדנות? המידה קשורה לנקיטת עמדה עקרונית והמאמץ המלווה אותה אינו כמו המאמץ להרים אבנים כבדות או לפתור משוואות באמצעות טכניקה, זהו מאמץ מסוג אחר: מאמץ ההתייצבות האישית נוכח ההוויה. התייצבות דורשת את מלוא האישיות של האדם והיא מסכנת אותו בדיוק בגלל זה.

מידה היא איכות צרופה – אין כאן שום צורה שאפשר להסתתר מאחריה. זהו אתה הישר או אמיץ הלב. ואתה ישר או אמיץ לב לא בגלל תועלת מסחרית או תוצאה אחרת שאתה יכול לצפות לה. אתה אמיץ כי ככה אתה מתכוון. כי זו המידה שלך. אין לזה שום קשר לפחד שלך. מי שאינו מפחד אינו נזקק לאומץ. אתה אמיץ בגלל שאתה מפחד ובגלל שאתה מתכוון להיפגש באופן יוצר עם פחדיך".

--------------------------------------------------------------------------------------

דני לסרי,  הקים את בית החינוך היסודי 'מיתר' בקיבוץ בית אורן בכרמל. הגישה החינוכית במקום מבוססת על עקרונות ה'הום סקולינג' – יצירת מרחב ביתי לילדים על מנת שיתפתחו באופן ובקצב המתאים להם. לסרי שאף ליצור מקום משפחתי, קהילתי, רב מימדי. לאחר מכן פתח גם את התיכון האלטרנטיבי בעין הוד 'האקדמיה הדיאלוגית' ואת בית החינוך היסודי 'ניגונים' בפרדס חנה. לסרי פירסם מאמרים רבים וכן מספר ספרים בנושא חינוך ביניהם "חינוך בביצת הפתעה".

לתפישתו של לסרי, אחד מהעקרונות עליהם מבוססת התרבות המערבית הוא הכחשת קיומה של הילדות. בבסיס גישתו עומדת הכפירה ברעיון הרווח ש-ילד═תלמיד. לפי לסרי, ילד אינו זקוק לשום מערכת כדי שתעצב אותו, כיוון שכל ילד הוא אדם שלם, שזקוק למרחב שלם ובראש ובראשונה לקהילה –  לאי פורמליות של משפחה – בכדי לצמוח ולהתפתח בשלמות ובשמחה.

נקודת המוצא של החינוך, טוען לסרי, צריכה להיות שלילד יש עולם עשיר ומלא שהמבוגרים אינם מבינים. לגישתו, ככל שאדם מבין בגיל צעיר יותר שחייו הם שלו, שהוא אדם בזכות עצמו, עולה בו גם ההבנה שהאחריות לצקת בהם תוכן נתונה בידיו. ילדים, אומר לסרי, הם סקרנים, אוהבים לדבר, אוהבים לעשות. אם רק ניתן להם להיות הם, נקבל אנשים מלאי עוצמה ובהירות.

לסרי טוען כי מוסדות החינוך שוברים את הזהות של הילד, בכך שהם רואים בו חומר גלם שיש לעצב. לפיכך, מעקרים המוסדות את היצירתיות הטבעית של הילדים לטובת קיבעון ומכאניות. כאשר ילד גדל במוסד, טוען לסרי, הוא עובר תהליך של הורדה בעוצמה האישית, בחוויית הנוכחות האישית שלו וביכולתו לחיות את עצמו מבלי להפוך לשכפול של הסביבה. לדבריו, ילדים צריכים לגדול על קרקע הרבה פחות מעוצבת, מה שיאפשר רבגוניות והתפתחות.

על בסיס רעיונות אלה, גורס לסרי כי חשוב שילדים לא ילמדו במוסדות. כך, לגישתו, ישמרו על יחודיות, יצירתיות ועוצמה אישית. "חינוך הוא משהו מאוד כולל, שמחלחל מכל מקום", אמר לסרי בראיון לספר אודות העידן החדש בישראל שעתיד לראות אור השנה. "קודם כל ההורים ומה שהם מביאים. אחר כך חברים, אווירה חברתית, טלוויזיה. הטבע של ילדים הוא לחקור, לטייל. הם באים עם כל הידע שהם צריכים להתפתחות תקינה".

בשונה מתפיסת החינוך המתקדם הרואה את הילד במרכז ההוויה בבית הספר ,לסרי טוען כי הילד אינו במרכז. הילד לא נמצא מעל המורים, אלא לכולם יש מעמד שווה פחות או יותר. המורים אינם עבדים של הילד , הם לא משתדלים לספק את כל רצונותיו ובקשותיו ללא הגבלה. המרכז הוא הקבוצה והילדים והמורים יחד.


* * *

עדכון אחרון ב-שלישי, 05 אוקטובר 2010 10:09
 
אחד הימים האלה דוא


זה היה אחד הימים האלה בחורף, מהימים האלה שבבוקר שלהם אמא הייתה מלבישה אותי בהמון בגדים, וכבר שהייתה מגיעה ההפסקה הראשונה, הייתי רוצה לקלף את כולם מעליי.

כבר לפני השיעור האחרון הרגשתי שאני לא מצליחה לשבת בלי שמשהו מציק לי.  לא הצלחתי לשמוע מה שהמורה אומרת, כי חשבתי על מה נעשה בערב, ואיזה קינוח יהיה, ושאמא היתה עצובה בלילה, ושזה מעצבן שהיא כבר לא נותנת לי לישון איתה במיטה גם כשאיאן לא בא אלינו כי אולי הוא עוד יגיע ופתאום לא זכרתי , איפה שמתי את האבן הסגולה שרצית להראות לאבא, אולי היא נפלה לי מהכיס במונית בבוקר. אוף, תמיד שאני מנסה לזכור אני שוכחת. 

המורה דיברה ודיברה, וערן הצביע וגם גלי רצתה להגיד משהו ואני בכלל כבר לא ידעתי על מה הם מדברים, אז לא יכולתי להצביע, חוצמזה שגם אם הייתי רוצה להגיד מה שאני חושבת אני מתביישת כי אולי כולם יצחקו כי זה בטח בכלל לא נכון.

אבא תמיד אומר שכשאהיה גדולה אהיה יפה וטיפשה, ושכולם ידברו על הספר האחרון שקראו אני אשתוק כי לא יהיה לי מושג על מה הם מדברים. אולי לזה הוא מתכוון, כמו עכשיו. הוא גם אומר שאני לא אחראית ואני לא יודעת לשמור על דברים והוא צודק כי גם האבן שכל כך רציתי שיראה, אני לא יודעת איפה.

בהפסקה  רותם שיחקה עם גלי כל ההפסקה ולא ידעתי איפה בא לי להיות. רק כששמתי לב שאין אף אחד ליד הנדנדות, הבנתי שאולי כבר היה צלצול, אז רצתי הכי מהר שיכולתי , לקחת את התיק ואת המעיל לשיעור דרמה והיה לי כבד וחם ושוב איחרתי . רוני המורה לדרמה העיר לי בדיוק כשהיה שקט וכולם יכלו לשמוע אותו אומר לי שזה לא בסדר וכבר רציתי שהשיעור יגמר למרות שאני אוהבת דרמה, אז לא השתתפתי בתרגילים ורק הסתכלתי מהצד.

כשסופסופ נגמר , רצתי החוצה לשער לראות אם אבא כבר מחכה לי.

כל הילדים כבר הלכו ונשארנו רק אני ויוסי שחיכה לסווטלנה המטפלת שלוקחת אותו כל יום מהבית-ספר. הוא שאל אותי אם עוד פעם אימא שלי מאחרת אז אמרתי לו שהיום אני הולכת לבית של אבא שלי, ואז, כשראיתי את  הפולסווגן התכלת של אבא חולפת על השער הרגשתי בבטן את הצפרדע הזאת שקופצת בכל פעם שקורה משהו שמפתיע אותי, למרות שידעתי שהוא צריך לבוא, וחיכיתי לו מאד.

בזמן האחרון אני הולכת אליו רק פעם בשבועיים באמצע השבוע. אני יודעת לזהות את הפולספגן גם עם עיניים עצומות כי אני מכירה את הצליל שלה, ואני כבר יודעת כמה זמן לוקח לו לחנות, ורציתי לספר לו כבר על האבן שמצאתי וכמה היא יפה ולספר לו שהיא נשארה בבית, ואז הוא ישאל למה לא הבאתי אותה אז אני אגיד שלא ידעתי שהוא רוצה לראות אותה ואבטיח שאביא להראות לו בפעם הבאה, ושמחתי שהחלטתי מה להגיד וכבר לא היה איכפת לי שרק אני ויוסי נשארנו ליד השער אבל כשראיתי  אותו עם אביגייל על הידיים , הרגשתי שלא בא לי לספר לו כלום.

הוא חייך כשהוא ראה אותי, ואני אמרתי שאני רוצה קרמבו למרות שאני יודעת שהוא שונא שאני מבקשת ממתקים, כי הוא אומר שזה לא בריא לשיניים. הוא לא הסכים ואני התווכחתי , ודפקתי עם הרגליים על המדרכה והוא אמר שקרמבו זה לא בריא ושלא אוכלים עכשיו קרמבו ושיש ארוחת צהריים שאיריס הכינה וישר הרגשתי שבכלל אין לי תיאבון.
אז אמרתי אז מה, זה לא קשור. זה ועוד איך קשור, אבא אמר, אז מה יש לקינוח שאלתי בפעם השנייה ואז אביגייל התחילה לבכות, ואבא ניסה להרגיע אותה ובכלל לא היה אכפת לי שהיא בוכה אז שאלתי עוד פעם מה יש לקינוח והוא לא ענה לי , הוא לא הצליח להרגיע אותה כי הוא בכלל לא שם לב שהיא רוצה את הבובת כלב האדומה שלה שנפלה לה על הכביש , אני לא גיליתי לו ובמקום זה  שאלתי עוד פעם אז מה יש לקינוח והוא אמר לי בכעס שהוא לא יודע ושאני אכנס לאוטו ואשים חגורה .

נסענו משם והבובה האדומה של אביגייל נשארה על הכביש .

הסתכלתי דרך החלון וראיתי את יוסי הולך ליד סווטלנה עם שקית של ביסלי גריל ורק כשהגענו לרמזור אבא שאל אותי איך היה בבית ספר, אביגייל בכתה וכל הזמן רצתה משהו שאי אפשר ואני הרגשתי שהעור שלי  כל כך חם שהסתכלתי לראות אם יוצאים ממנו אדים. הגופייה שלי היתה לוהטת והתחילה לשרוף לי את הגוף,הסוודר הרגיש לי כמו מערה שאי אפשר לברוח ממנה והמעיל פרווה שהיה מכופתר על שניהם חנק אותי כל כך שלא יכולתי לנשום. ואז , בבת אחת,

הצלחתי להיות יותר קטנה ויותר קטנה ועוד יותר קטנה כמו עליסה בארץ הפלאות אחרי שהיא אכלה את העוגייה, והרגשתי איך אני יכולה בכוחות הקסמים שלי לעבור דרך המנהרה החשוכה הצמרירית, לדחוף עם הרגליים הקטנטנות שלי את השרוול של הגופייה הלבנה, שעטופה בסוודר הסגול שמלופף בתוך המעיל,להתקדם כל הזמן קצת ועוד קצת ועוד קצת , שעוד מעט אגיע אל קצה השרוולים ואוכל לטפס ולהיפלט דרך הסדק הקטן שהשארתי בחלון כשאבא ביקש שאסגור, וככה עם הכנפיים הזוהרות שלי שאני מפעילה רק כשאני עושה את הקסם הזה, אצליח להתעופף אל השמיים ולעוף קלה קלה אל הקשת שצבעה את השמיים.

דפנה מנור

 
דיוקן


כתיבת קורות חיים/ ויסלבה שימבורסקה
מפולנית: רפי ויינכרט



מה נחוץ?
נחוץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות חיים.

ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.

תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים.
המרת נופים בכתובות
וזכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו.

זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.
טיולים רק במידה ולחוץ לארץ.
השתייכות למה אך בלא הלמה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.

כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק.

התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.

מחיר ללא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה.

לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגרוסות את הנייר.





הביאה לתודעתי, אורית אילן.

:-)

דפנה מנור