מרץ 2016-יוני 2016

על החיים ועל המוות

הלא מוכר השונה והמוזר
 
האמנים המשתתפים:
דביר כהן קידר | רויטל לסיק | עדי עוז ארי | פלג דישון וליאור שור 
 

התערוכה מציגה מכלול סוגי "אחרות", סוגי מבטים שונים על הקיום, על המקום, על החלום והפנטזיה.

האמנים המשתתפים בה מרשים לעצמם נקודת מבט עצמאית, שונה ואחרת.

הם מעלים את השאלה לגבי משמעות הערכת האחר: האם אחר הוא טוב או רע? האם זו מעלה או מגרעת, יתרון או חיסרון?

העבודות חותרות לרב משמעיות ואוצרות בחובן חוסר בהירות של זמן, מקום והתרחשות.

מתחת לפני השטח של אסתטיקה ויזואלית חושנית, מרהיבה ובעלת יופי רב עוצמה,

רוחשים מטענים רגשיים עמוקים, בדידות וכאב מהולים באופטימיות מהוססת, השלמה וקבלה.

תמונות מהפתיחה יום שישי 18/03/2016

צילום: דפנה גזית

על החיים ועל המוות

16- 2015

הפגישה עם המוות הפיזי וההכרה שבאה בעקבותיה היא כל כך מטלטלת, שהיא עלולה לזרוק אותך לתוך אזורים של חוסר תכלית, שבהם אין טעם. יש כלום. 
המפגשים מתייחסים למוות ביצירה, לצער הפרידה ולפחד המוות, לפרידה מאם, – רקוויאם יהודי, לשירי המוות היפנים , לגיבור הטרגי , לבחירה , למשחק החיים, לתשוקה, לחשיבות המגע, היש, למשמעות, למשמעות שיש ליצירה בחיי אדם, לתעוזה ולאומץ לב.    

לפני שנה וחצי, באחד הבקרים הראשונים בהם חיממה השמש את האדמה בשלהי חורף סוער, אמא שלי הפסיקה לנשום. הפגישה הזו עם המוות, הפיזי, וההכרה שבאה בעקבותיה היא כל כך מטלטלת, שהיא עלולה לזרוק אותך לתוך אזורים של חוסר תכלית, שבהם אין טעם. יש כלום.

בחרתי שהתמה המרכזית שתשזור את האירועים בבית מיכל השנה, תהיה 'על החיים ועל המוות' .

הייתה שנה מעניינת ומלאת מחשבה ורגש.  המפגשים התייחסו למוות ביצירה, לצער הפרידה ולפחד המוות, לפרידה מאם, לרקוויאם יהודי, לשירי המוות היפנים , לגיבור הטרגי , לבחירה , למשחק החיים, לתשוקה, לחשיבות המגע, היש, למשמעות, למשמעות שיש ליצירה בחיי אדם, לתעוזה, לאומץ לב.  

היו מפגשים בהם חשבתי לעצמי שאני ברת מזל, שיכולתי לגייס לטובת עצמי את מיטב היצירה והרעיונות כדי שילוו אותי בשביל העצב והצער ויעזרו לי להבין גם בלב. וגם הבית הזה קשור למוות ולחיים .

כשהייתה בת 12, מיכל (מיקי) כהן,  שהתה עם משפחתה בעיר ניוטון במדינת מסצ'וסטס. 
בביקור ראשון באגף ספרי הילדים בספריה הציבורית בעיר, היא הופתעה לגלות שהילדים מוזמנים לעיין בספרים, למשש, להריח ולעלעל בדפיהם לפני שהם בוחרים איזה ספר לשאול, אם בכלל. 
עד אז הכירה רק ספריות בהן ספרנית מלומדת הייתה ממליצה לילדים על ספרים מתאימים, 
הייתה נעלמת מאחורי דלפק גבוה וחוזרת עם ספר או שניים בידה. מיקי החליטה שיום אחד, גם היא תקים מקום כזה, בו ילדים סקרנים, אוהבי ספרים, כתיבה ואמנות ירגישו חופשיים. בית לילדים ולספרים.

בערב סוכות, 1978, יום הולדתה ה17, מיקי נהרגה בתאונת דרכים 
בטיול לסיני עם חברים אהובים.

מיקי למדה בבית ספר סמילנסקי ברחובות ומאוחר יותר בבית ספר דה-שליט וקציר. 
היא היתה ברוכת כשרונות, ציירת נפלאה וכותבת קולחת ורגישה. 
היא אהבה לעצב ולתפור את בגדיה, היתה מקורית בחשיבתה, מרדנית ופרובוקטיבית. 
היא שנאה להצטלם ואהבה ללכת יחפה וזקופת קומה. 
היא השאירה מתגעגעים את הוריה יעל וירון ואת אחיה, תמר, רות ויונתן. 

כבר 30 שנה בית מיכל מפיח חיים בהשראתה , יום יום : מתקיימת בו התמצית של הנוכחות שלה שנשארה בעולם,  יצירה, מחשבה חופשית, , אמנות , אהבה לספרות שירה ומילים , איור , ציור  יופי, כישרון , אינטימיות , קשב וחוכמה.

כל אלה נמצאים בקן חמים ונעים של תרבות, נעים לבוא לכאן, לשהות כאן, ללמוד על העולם, יש כאן הזמנה גם לילדים וגם למבוגרים,לפתוח חלונות לעולם הדעת והלב, כמו שתרבות ואמנות טובה יכולה לעשות. ומה שקורה כאן בבית מיכל ובמיוחד השנה האחרונה, והשקיקה שבה אתם באים לכאן, יש לה מקום נכבד בחיים שלי, היא בעלת משמעות עבורי. 

דפנה מנור

דילוג לתוכן