ביאליק הוא המשורר המוחמץ ביותר בתרבות הישראלית.  המשורר המפורסם ביותר שלה, אבל כמידת פרסומו מידת כיסויו. היותו "המשורר הלאומי" בצד היותו חובה לימודית שהשתגרה בבתי הספר כיסו כמעט כליל את היותו משורר יחיד במינו, מעודן, נועז ומקורי ביותר.
מהפכנותה הייתה ביצירתו של דיבור על עולם הרגשות האנושיים, רגשות שלא היה להם פתחון פה בשירה העברית והיהודית. שירתו נתנה מילים ועולם לצער הפרטי הכמוס ביותר, לאושר הילדותי, לדיכאון ההרסני, החונק, לזעם ולחדוות הארוס החוגגת.
השירה הזאת מתווה דמות של אדם הרחוקה מאוד מן המושגים השגורים אודות "האדם החדש" של התנועה הציונית; אדם בעל תודעה עמוקה עד תהומיות, חושנית, עדינה להפליא, פעורה, המשתרעת בין זהות גברית רבת-כוח ובין זהות נשית חשאית, בין עוצמות יצר סוחפות ובין קדרות ויגון משתק.  אריאל הירשפלד על ספרו האחרון כינור ערוך , חוקר ספרות ותרבות ישראלי, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.