התערוכה מציגה את חלקה השני של התערוכה "קלות החומר"[1], המתייחסת להיבטים העשירים, האינטראקטיביים, הרוויים בפתיינות, היבטים הפורצים כל סייג וקיבעון שמרני, המכתיב את התנהגות החומר באופן מסורתי, "נכון" ומקובל. האמנים המשתתפים בתערוכה אינם מאפשרים למגבלה כלשהי לחסום את סקרנותם להתנסות חדשה, שונה ומאתגרת בחומרים מוכרים וידועים. הם עושים שימוש בחומרים זולים, פשוטים, ממוחזרים ונטולי יוקרה ומצליחים לייצר באמצעותם עבודות מרשימות, בעלות מרקם עשיר, עם גישה לא קונבנציונלית אל החומר. כך הם מגדירים מחדש את משמעותו ואת היותו נקודת מוצא להתפתחות אין סופית. חשיבות זהה מיוחסת לחומרים הנמוכים כמו גם לגבוהים. החומרים נטענים ברעננות ואקספרסיביות ומפרים את הדיאלוג שבין החומר לאובייקט, ובין האובייקט למקום ולזמן. לעיבוד הטכני המאפיין כל חומר מוקדש לימוד דקדקני וסביבו מתהווים ההקשרים המעניינים שבין חומר וצורה. הגישות השונות אל החומר יוצרות מארג עשיר של מיומנויות וסגנונות המתאפיינים בתהליך יצירה עמלני, תובעני ויצירתי. המרחק התרבותי- חברתי והפער בין הטכניקות המסורתיות של העידן האנלוגי לבין טכנולוגיות מתקדמות של העידן הדיגיטלי, בין ישן וחדש- מצטמצמים.

עבודותיה של הילה עמרם מורכבות מחיבורים בלתי צפויים של אובייקטים וחלקי חפצים מושלכים, אשר לא היו זוכים להתייחסות לולא מבטה הסקרני, המחפש והחומל. היא מבקרת בשוק הפשפשים באופן קבוע ומוצאת שם את שרידי התת מודע של החברה, את כל שנדחק הצידה ואיבד את הפופולאריות שלו. "יצר האספנות שלי נובע מהרצון לשימור, וזה יכול להיות שימור של משהו אזוטרי לחלוטין, או משהו שרק אני מבינה את הקוד שלו, כמו זיכרונות".                                           נקודת המוצא של עבודתה היא ההיקסמות וההתפעלות מהטבע הנלווית לתחושה של איום במפגש בינו לבין האדם. תחושה של חשש ואימה הנובעות מהרצון לגונן על הטבע השברירי כל כך, הפגיע, המייצג יופי בלתי נתפס. עמרם מלקטת את שרידי החפצים הללו ומעניקה להם חיים חדשים מלאי משמעות, חיים של יופי ואופטימיות  המכילים בתוכם רבדים עמוקים נוספים שאינם מרפים. דבר מה פראי ולא נשלט חבוי בעולם הפנטסטי המוצג לפנינו, כאנלוגיה למצבו הנפשי של האדם. הצופה מוצא עצמו עד למאבק הפנימי המתחולל בעבודות בין עולם עוצמתי ובר קיימא מצד אחד, ובין עולם רעוע, בעל פוטנציאל הרס, סכנה והכחדה מצד שני.

הילה טוני נבוק בוחנת בעיניים פקוחות וביקורתיות את הקשרים שבין התרבות הפופולארית וחברת הצריכה החומרית המאפיינת את תקופתנו, תוך קריצה היסטורית לתנועות אמנותיות כגון: פופארט, דאדא, קונסטרוקטיביזם רוסי ועוד. תחושה של משחקיות ונקודת מבט ראשונית ותמימה עוברת כחוט השני בין העבודות, הבודקות את הגבול בין דו מימד לתלת מימד, בין תנועה להקפאתה. האמנית משתמשת בחמרי סביבתה הפשוטים, היום יומיים, הנמוכים והזמינים אשר מוּצאים מתוך הקשריהם ושימושיהם השגורים. היא בוחנת את הפן החזותי והאסתטי שלהם, תוך התייחסות למושג היופי לכשעצמו: מגש פיצה הופך לעיגול כסוף, כפפת גומי הופכת לכף יד ורודה, מעמד סכינים הופך לגוש מסה עוצמתי. נפחים, צורות גיאומטריות וצבעים מרכיבים מציאות חדשה, עולם חדש השזור מנקודות מבט שונות המשתלבות זו בזו: מבט קדום המשחזר זיכרון ארכיאולוגי יחד עם מבט רענן ואחר. בתוך כך נוצר מרחב חדש, מרתק ומפתיע במקוריותו.                                                                   נבוק הקימה בסטודיו מתחם מיוחד של סביבה הרמטית ובו חלקי רישומים, אובייקטים וספרי סקיצות. המתחם מהווה מצע לפעולות שונות אותן היא מצלמת. מהלך זה יוצר תחושה של קנה מידה לא ברור יחד עם תוצאה רצופה הומור וחן, המתקשרת לעולם דינמי, צבעוני, מושך, פנטסטי ולא צפוי.

ציקי אייזנברג בורא עולמות. "בסדרה 'סביבות מובנות' אני מבקש לאתגר את המדיום הצילומי, לאפשר לצילום לחרוג הן מהמקום המתעד והן מהמקום המביים. זהו מעין 'תצלום פעולה' של מהלך פיסולי לואו-טקי (LOW-TEC) ומתיילד". כלהטוטן העושה נפלאות בחמרי המציאות, מצרף פיסות צבע וחומר שלעולם לא היו נפגשים על מצע אחד, ורוקם בעזרתם הוויה חדשה. המניפולציות הטכניות מודגשות ואינן שואפות לטשטש את עצמן. נידמה כאילו האמן פורש רשת משמעויות  פואטיות לדמותה של יכולת המשחק בחומר: צפור כתומה בקן של קצף המציף אותה ומאיים להטביעה מוקפת בנוף פסטורלי מיוער ועז צבע; חיבורים גלויים בין חומרים פשוטים מרכיבים טווס צבעוני מרהיב בנוף שמימי, רוחני ונשגב; סירה אדומה בוהקת צפה על הגלים הגועשים ושני מקלות קביים ניצבים חסרי ישע ללא יכולת לספק לה יציבות בנוף אגם והרים מושלגים אירופאים.על העבודות שורה רוח שובבות וחופשיות החפה ממלכתיות ומהיענות לקודים מוסכמים כלשהם. כאוקסימורון (צירוף לשוני פרדוקסלי המכיל דבר והיפוכו), הוא מביים את צילומיו בתשומת לב מרובה וקפדנית עד יצירת תחושה הפוכה לחלוטין, תחושה של "פנטסטיות טבעית". הגבולות בין המוכר והבלתי ידוע מיטשטשים.

מרב סבירסקי יוצרת כוריאוגרפיה של חומרים. על ידי פירוק והרכבה נוצרות עבודותיה מתוך עולם דימויים מקומי ומוכר, אותו היא מנתקת ממשמעויותיו הרגילות ובונה לו הקשרים ו"שימושים" חדשים. היא מתמקדת בהחצנה של הפעולה עצמה, ולא בתוצר שלה.  "אני עובדת עם חפצים קיימים ('רדי מייד'), מתוך תחושה שיש עודף דימויים סביבנו ואין צורך להמציא חדשים. מעניין אותי לקחת את העולם הקיים ולשחק איתו".                                                                                              דגל לבן מתנופף שוב ושוב, ללא תוחלת, ללא התחלה וללא סוף;  שעון חול מתמלא ומתרוקן במחזוריות קבועה;  לוח מטרה פרום החושף את טכניקת עשייתו;  פרפר לבנבן בתהליך היחלצותו מגליל נייר הטואלט; סוס צעצוע מנוסר ומבוקע כך שתנועתו מועצמת דוחף ערימת גבס לבנה; עבודותיה של מרב סבירסקי עוסקות בתנועה, מייצרות תנועה ומשתמשות בה בהומור ובחן תוך יצירת סקרנות ועניין אצל הצופה. הוא ניגש לפענח את הנגלה לעיניו בעבודות תוך גיוס מאגר הידע והניסיון האישי בהיתקלותו במנגנון כלשהו: "למה זה משמש?" אך סבירסקי מייצרת הסטה במשמעות. המנגנון אינו מייצר משהו, הוא תכלית עצמו. האובייקטים קטנים מאוד, עובדה היוצרת תחושת אינטימיות וקירבה יחד עם חיבה לצעצועיות המשחקית המוקרנת מהם. נדמה כאילו משתקף מבטה האמנותי דרך פריזמה של עיני ילד הפקוחות לרווחה בתמימות, ברגישות ובאמונה בעולם הסובב.

בעבודותיה משלבת נימה קטלב בין חומרים וטכניקות של עבודות יד מסורתיות, בטכניקה עמלנית וסיזיפית. בטכניקה ייחודית המתחילה ברישום דיו מפורט ומדוקדק לפרטי פרטים של הדימוי הנבחר, אותו היא משכפלת, יוצרת עשרות ואף מאות מגזרות נייר המונחות בהסטה קלה באופן היוצר פסיפס עמוס בדימויים מרהיבים ולעיתים אף מאיימים, החוזרים על עצמם שוב ושוב. "החזרה הסיזיפית היא כמו הקפאה של הזמן ובאמצעות התנועה החוזרת הדימוי המקורי מתחיל להתפרק, וממנו נוצר דימוי חדש, מפתה וחד פעמי המזכיר זר אבלות". כחלק מתהליך עבודתה חוקרת קטלב את המושג 'Mimicry' (חיקוי), המציין תופעה בביולוגיה התפתחותית שבה חיה או צמח מאמצים דמיון חזותי לאובייקט אחר מסביבתם הטבעית לשם שימוש ביתרונות ההגנה או יכולות ההרתעה של אותו אובייקט. דימוייה המורכבים והעשירים, נוגעים לתרבויות שונות ומתקשרים לעולם החי והצומח. הטווס לדוגמה (זוז! 2013) אשר נוצותיו מתחדשות כל שנה, מסמל במסורת הנוצרית חיי נצח ומופיע במקרים רבים ליד דמותו של ישו;  בתרבויות המזרח הוא נחשב כמגן ושומר בזכות העיניים המרובות שעל זנבו;  ביהדות הוא נחשב עוף טהור הראוי לעלות על המזבח; ובפילוסופיה הניגודים שבו (רהב ושטחיות מול עושר ויזואלי) משולים לשניות המתגלמת באופי האנושי.

כפַּ­סָל היוצר בחומר, כרקדן ששפתו היא תנועה, כך סלי קריסטל קרמברג לשה את חומרי יצירתה עד שאלה נכנעים למרותה ומתכנסים לכלל דמותה. במדיומים שונים- וידיאו וצלום המשולב בעבודת סיכות, נוכחת דמותה, או שמא זו מסכה? בעבודה  The Reptile Man 2012, פניה מצופות בעשרות מדבקות של עיניים תלת ממדיות הלקוחות מעבודות יד של שעורי יצירה לילדים. להבדיל מהביטוי: "העיניים כראי הנפש פנימה", מפנה קרמברג את מבטה החוצה, ויוצרת בעזרתן חיץ בינה ובין סביבתה, חיץ לשם הגנה, הסתתרות או אולי הסוואה. אחת לכמה דקות היא מנענעת בחוזקה את ראשה ועיני הפלסטיק רוטטות ומרעישות בעוצמה מכמירת לב, כמחפשות את דרכן באופן נואש ומשדרות חוסר מוצא ואובדן. תנועת הניעור החוזרת על עצמה ללא תכלית, מותירה את הצופה בתחושה של חוסר פתרון וחוסר תיקווה. הצופה מביט בפנים הנושאות עשרות עיניים המחזירות לו מבט, אך זהו מבט שאיננו רואה, מבט עיור ומתעלם. בסרט Pimples (פצעונים), 2013, חוזרת קרמברג לתקופת ההתבגרות ומעצימה את תופעת הפצעונים הרווחת. הצופה חש חוסר נוחות בהיותו עד לרגע כה אינטימי ומרדני בו היא מפוצצת את פצעוניה למרות האיסור להתעסק בהם, כמטאפורה למשיכה האנושית אל האסור. הפצעונים נפתחים לנגד עינינו והופכים לערוגת פרחים פורחת על פניה המעוטרות בזקן ג'ינג'י ורדרד, המקנה לה לפתע חזות בוגרת  אשר איננה מסתירה את היותה כה גרוטסקית ומגוחכת. "אינני חוששת להתבדח על עצמי ולהעלות אסוציאציות לתיאטרון האבסורד של חנוך לוין". כמוהו גם היא אוהבת מאוד את דמויותיה וחומלת עליהן בד בבד עם הצורך לבוז להן ולהציגן כפתטיות.

[1] שם התערוכה מתבסס על התערוכה המכוננת "דלות החומר" (אוצרת: שרה בריטברג-סמל), אשר נפתחה במרץ 1986 במוזיאון תל אביב, תערוכה שהציגה את התפתחותה של פרקטיקה המדגישה את דלות וצמצום חומרי היצירה, כתופעה ייחודית לאמנות הישראלית.

כרמית בלומנזון , אוצרת התערוכה

פתיחה: כ"ו אדר ב' תשע"ד , 28.3.2014 , בשעה 14:00

בפתיחה אמנית הגוף יסמין ברגנר במיצג

HOME IS WHERE THE HEART IS