זהר סמילנסקי (1916-2006) ובשמו הספרותי ס.יזהר, נולד ברחובות. היה סופר, מורה- פרופסור לספרות עברית וחבר כנסת. ב-1959 הוענק ליזהר פרס ישראל והוא בן 43 בלבד.

חוקרי ספרות כינוהו "אביה מולידה של הספרות העברית החדשה", "גדול סופרי דור המדינה, וירטואוז-העברית הבלתי ניתן לתרגום כמעט". יצירתו הספרותית עסקה בעיקר ביחסים בין האדם למרחב, בין איש הארץ לארץ ישראל, בין האמן והנוף.  הוא הבולט מבני דורו שגילה בכתביו רגישות ואמפתיה לגורלם של תושבי הארץ המקוריים, הערבים הפלסטינים, ובכך עורר גם התנגדות.   כחבר כנסת, ניסה לקדם חוקי איכות חיים בארץ, שנים רבות לפני שנישאו כסיסמה בפי כל.

נעמי סמילנסקי (וולמן) (1916-2016) ציירת, מאיירת ומורה לאמנות, בהיותה בת 16 החלה ללמוד בסמינר למורים בבית הכרם, שם הכירה את יזהר. לאחר מכן למדה ציור בבצלאל. מ-1968 ועד 2008 הציגה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. איירה כשבעה ספרים של יזהר.

נעמי ויזהר סמילנסקי חיו כ-70 שנים משותפות, חלק נכבד מהן ברחובות. "היד שאוחזת בעפיפון", כך מתארת המשוררת אגי משעול את היחסים בין שניהם.

את יום החורף הירושלמי שבו הפכו שני תלמידי הסמינר הצעירים לזוג, ב-1933 ליד שיח הקזוארינה המטפטף טיפות גשם דמויות פנינים בבית הכרם- תיאר יזהר בסיפור "חרלמוב", שפירסם 63 שנים לאחר אותה פגישה בספר "צדדיים". זה קרה לאחר שיעור למוסיקה אצל המורה חרלמוב, שבועות לאחר שיזהר התחיל לנסות להרשים "מישהי שם חומת סוודר ששרה דווקא יפה". כשהסתיים השיעור שמע את עצמו אומר לה "אני אלווה אותך", בלי שידע שיש בו האומץ לכך. "אהה, אמרה חומת הסוודר הזאת, שכעת, בקור חורף בית כרמי עלה גם סומק מה בלחייה וכשהרגישה שהבחין בסומק הזה, "פרח הסומק והסמיק פי כמה עד שהייתה סמוקה לא פחות ממה ששרים בשירים על התפוח בסתיו".

הוא ליווה אותה ברחובות היורדים אל ביתה והם נפרדו אחרי שעמדו ליד שיח הקזוארינה והחליפו כמה מלים של כלום. "והיא חזרה אז פתאום בריצה ושמה לו פתאום נשיקה על לחיו וסבבה ונמלטה בכל המדרגות ביעף למטה ואיננה. והוא נשאר עומד לא מאמין, לא יודע מה, ידו על המקום שבלחיו ולא קולט מה ולא כלום ומה כעת, ורק שזה, ושדווקא כן, ושזה היה באמת, וכושל שיכור הולך כושל ברחוב החלוץ הריק והרטוב עד שמתחיל לשיר מתחת חוטמו השמים מספרים כבוד אל, ואחר כך גם לזמזם, ואחר כך הוא גם פוצה פה ושר ולבסוף הוא הולך וגועה כשור פר ברחובות ההגונים והישנים ההם בקול גדול, מתעלל בבעלי הבתים בלי שום מהפכת המעמדות אלא רק מודיע לעולם שיידע ואומר להם את האמת הגדולה ביותר והזכה ביותר שהנה אך זה נתגלתה ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות המטייפות".

לציון 100 שנה להולדתו של יזהר ועשר שנים למותו,  גלריה 10 בבית מיכל בחרה להציג מעבודותיה של האמנית שקשרה את חייה לשלו, ונפטרה באביב האחרון. בתערוכה טקסטים מספרים שונים של יזהר, העוסקים באהבה, טבע ונשיות. כמו כן מוקרן סרטו של יכין הירש "בתים"* המתעד פרק בחייהם של נעמי ויזהר, בו המעבר מבית הוריו של יזהר ברחובות לבית וסביבה חדשים, מעוררים אותו לדיון על המושג בית.

 "בתים": ס.יזהר (ישראל 1998) בימוי וצילום: יכין הירש​

קטע ממכתבו של עמוס עוז לס.יזהר על הסיפור "מלקומיה יפהיפייה" (20.4.1998)*:

"איזו הללויה כתבת כאן, בצלצלי שמע בצלצלי תרועה, למה שהעין שוזפת ולמה שעין לא ראתה ולמה שכולם רואים אך איש לא מסתכל ולמה שלא ראתה שפחה על הים ולמה שהבגד מגלה ולמה שהבגד מכסה אבל מנחש ומלחש, ולמה שגם לנחש לא מעיזים. וכל זה כתוב כאילו לקחו אחד צייר ואמרו לו נראה אותך, בלי ידיים, תצייר במלים, תצייר בפה, והוא מצייר בפה עד שכולם ממש רואים. או כמו כנר שאמרו לו, נראה אותך בלי כינור בלי תווים אתה רק תספר לנו בבקשה במלים שלך מה היינו שומעים לו היה כינור, והוא לא נבהל אלא לוקח ומספר עד שממש שומעים כינורות. ככה אתה עושה פה, יזהר: עושה עד ששומעים כינורות. עושה עד שהמלים עוברות איזו התפשטות גשמיותן ונעשות ריח צבע צליל חספוס או חלקות חמימה, והסיפור עולה וממריא מגופן של מלים אל אורן….

…ונשק בשמנו את נעמי, שאשריה שהיא בכלל לא תלויה בשום נהרי נחלי מלים אלא לוקחת ומציירת ובמקום להגיד עגול היא יכולה לעשות עגול ובמקום להגיד אדום היא עושה אדום, כמו שהרוקד רוקד והשר שר והמנגן פורט והנגר מעמיד והכדורגלן מבקיע והשמש זורחת והשיטה פורחת, ולא כמונו שאפילו לעשות בוקר טוב לא יודעים אלא יכולים רק לכתוב בוקר טוב ולקוות לטוב."