הצילום הוא בעת ובעונה אחת נוכחות מדומה וסימן להיעדרות". סוזן סונטאג

סוזן סונטאג מתייחסת לצילום ככלי המאפשר לנו לקנות חזקה על העצם המצולם ולספק עדות על קיומו ועל קיומינו אנו.  נדמה כי המשותף לעשרת הצלמים הוא הרצון לא לאחוז באובייקט המצולם, אלא להוות צינור המעביר את החוויה האישית של ההתרשמות. נקודות המבט המוצגות בתערוכה מציעות אלטרנטיבה של החלפת הדימוי בהרהור עליו, בניגוד  לצילום מתעד או נרטיבי.

בתערוכה מתקיימת איכות מיוחדת של חמקמקות, בין אם העבודות לוכדות דימויים בעלי נוכחות קונקרטית או דימויים ערטילאיים. הן עוסקות בהעדר, בהעלמות ובמצבי הביניים תוך פירוק מימד הזמן והמימד החומרי של האובייקט המצולם. נדמה כי מעשה הצילום מנסה להפוך את החומר לרוח. הממשי, הקיים והמובן מאליו הופך לבלתי מוחשי, למופשט. הצילומים אינם תרים אחר רגעי שיא, אלא להיפך, מחפשים אחר המראות השגורים והיום יומיים, אשר בשבריר של רגע מקבלים הסטה ומטען של אור וחסד. זהו רגע מכונן המעניק ייחוד ונבדלות למראה מוכר. הם אינם הרמטיים, אינם מציבים גבול נחרץ אלא נהפוך הוא, מציעים את עצמם ברוחב לב ובנדיבות לקריאה אישית של הצופה. לעיתים נדמה כי לא מתרחש בהם דבר, או אולי אילו שאריות של התרחשות. אך העניין הגדול טמון דווקא כאן, בריק הזה, בו מתקיים יופי פתייני, חושני, שקט מאוד, העוטף את הצופה ומוביל אותו להתרכזות פנימה, לניתוק מהקיים והנוכח לכוון של הרהור והלך נפש. התחושה שמעבירה התערוכה היא של בלתי אמצעיות, של חיפוש ופתיחות, ההיפך הגמור מהצהרות וסיכומים.

היחס אדם- עולם עומד במרכז עבודותיו של אילן כרמי. הוא מתבונן על האדם כחלק ממערכת חברתית ידועה ומוכרת על כלליה וטקסיה. לעיתים הוא חלק ממנה, לעיתים הוא מתבונן מהצד, לבדו, בבדידות ובניכור של מקום זר ומרוחק. עבודותיו מציפות שאלות על מהות הקשר בין האדם למקום, תחושת השייכות מול תחושת הניכור והבדידות,- כמטפורה למקומו של האדם במרחב הגיאוגרפי והתרבותי המגדיר אותו.  

עבודותיו של סשה פליט טעונות בהקשרים תרבותיים הנרמזים מבעד לאור המעורפל, המסונן, מבעד לחוסר הזיהוי הגיאוגרפי, לחיתוך הקומפוזיציה המפתיע היוצר נקודת ראות חדשה ולא ברורה. סוד ודרמטיות עולים מצילום רגלי הברונזה המפוסלות, הניצבות על במת מזבח לא ברורה. עדינות, חמקמקות ושקט עמוק משרה החדר הכובש בחינו המאופק הלבן.

עבודותיו מקרינות תחושה של חיבור למקום אחר, הרחק מהמקומיות הישראלית, הרחק מהכאן והעכשיו.

הנופים אשר לוכד מבטה של דנה לנדאו הם מרחבים פתוחים, מאווררים, המשרים שקט על המתבונן בהם. הטבע איננו חסום, הוא מזמין להיטמע בו ובתחושת האין-סופיות שהוא מקרין סביבו. אלו הם מרחבים המעלים בזיכרון הקולקטיבי זיהוי מקומי ישראלי, הנשען על בסיס היסטורי של סיפורי ההתיישבות מימי ראשית המדינה ועד היום. אך מבט מעמיק מגלה שאין כל זיהוי ספציפי של זמן ומקום. הרמז נותר בעינו והפענוח- אינו.

בעבודותיה של אורית ברתיני שביט ניכר חשיבותו של התהליך. אט אט ובסבלנות היא  מלקטת פריים ועוד פריים, כל אחד קשור לקודמו, שונה אך במעט ממנו. רגעים קטנים ומינוריים של אינטימיות משפחתית, של אנשים בטבע, של צומח ודומם. עולמה נטען במשמעויות מרובדות, המועשרות על ידי משחק קרני שמש ואור, נפילת הצל על הקיר מולו, עלים וגבעולים המוסיפים גוון מיוחד, עוד צליל זעיר אחד למנגינה ההולכת ומתעשרת, הולכת ונבנית עד להיותה קונצרט סבוך ומורכב.

איה ניצן מביטה אל הנוף במבט אופקי, רחב, מבט המעביר רטט של התרגשות מעצם החשיפה אל מרחביו. ברגישות רבה היא מחפשת נקודות מבט יוצאות דופן, וקולטת בעדשתה קומפוזיציות המחלקות את הנוף לקווים גיאומטריים היוצרים תחושת ביטחון ויציבות לצד אניגמאטיות וחוסר בהירות. מהי פרוסת הנוף המתועדת בשני צילומיה המוצגים בתערוכה? הסוד והעירפול נשארים בעינם, משרים תחושה שישנו עולם שלם שניצן חושפת בפנינו רק טפח ממנו.

עומרי שפירא תר אחר עקבות, שאריות של חיים ששגשגו במחוזות אליהם הוא נוסע לצלם. השימוש שהוא עושה באור מזכיר מברשת צבע רחבה, בעלת יכולת יצירת גווני ביניים עשירים ומגוונים של הצבע האפור עד להענקת נראות פנטסטית לחדר נטוש וזנוח. אין נפש חיה במרחבי החדר המצולם, אך חותמם של האנשים מורגש ונוכח עד מאוד, חי ונושם באמצעות הקירות המספרים ללא מילים את הסיפור כולו.

בצילומיה של רונית פורת נוכחת הכמיהה למקום אחר, לנוכחות אחרת, להוויה אחרת. המקום הפיזי בו היא נמצאת וממנו היא יוצאת לצילומיה, מהווה נקודת מוצא למסע על-חושי במרחבי אין קץ. מסגרת טלוויזיה ישנה ומסורבלת אוצרת בקרבה את הדימוי המושלם של בקתה בפסגות ההרים הנישאים, הטובלים בתכלת השמיים הזכים. נעלי סירה שחורות וכף יד אחת בודדה הם כל מה שנותר מדמות נשית ההולכת ונעלמת במרחבי הקיום. סכנה ואיום מוצפנים בעבודות, מרתקים בנוכחותם המרומזת.

חידה. תעלומה. חוסר פשר. אלו הם הביטויים העולים מאליהם מהתבוננות בצילומיה של דניאלה הורבין. הקומפוזיציות החסומות שהיא מציבה בפני הצופה משדרות מסר חד משמעי שאינו משתמע לשתי פנים: "עד כאן!". עדשת המצלמה נעצרת, מבטו של הצופה קופא על עומדו. הורבין מבקשת לזקק את מורכבותו של הדימוי למרכיביו הבסיסיים, ולחתור להראות דרכם את בסיס היופי והעוצמה הטמון בו.

אסף גאם הכהן אינו מספק לצופיו נקודת אחיזה, לא של סיפוק ותקווה ולא של ייאוש או אכזבה. העולם הנפרש בפניו מזמין את עדשת מצלמתו לשוטט סביב, להיחשף למראות סביבו ולדגום אותם. ענף בוגנוויליה סגלגל הכלוא בין סורגי צל הופך למראה לא מוחשי ההולך ומתאיין אל מול עיני הצופה. מרחבי הים האין סופיים, בתוכם דמות אנושית זעירה הנראית אבודה ובודדה, חסרת אונים אל מול פוטנציאל העוצמה הגלום בו. כשיר הַאִיקוּ יפני מסורתי, צילום זה מתמצת בהברות ספורות עולם ומלואו של תחושות.

בצילומיה של שגית זלוף נמיר מופיעה התייחסות אחרת לעולם המצולם. האמנית מביימת את מושאי צילומיה עד הפרט הקטן ביותר, תוך שליטה והתערבות בכל המרכיבים עד ליצירת התוצאה הרצויה. האסתטיקה הייחודית, הנִיראוּת המהוקצעת, מקנים לעבודות תחושה של קיום בעולם אחר, סגור, בעל חוקים משלו, המתנהל מחוץ "לחיים האמיתיים". צילומיה מדגישים ומכוננים את הקשרים וההקשרים של חבריה בקבוצת אינדי.